זו אחת הנסיעות המוזרות ביותר שהיו לי. הימים המתוארים כאן מעט בלתי הגיוניים יש יגידו הזויים.
באותו הטיול בינואר לפני כ 14 שנים, שאת חלקו אתאר כאן, ניסיתי והצלחתי לשלב שני קטבים של רצונות בטיול אחד. ביקור באתרי המאיה בחצי האי יוקטן במקסיקו, גואטמלה ובליז וביקור במקום הקר ביותר בינואר בקנדה, בעיר ויניפג. פסיכי. מודה.
הביקור בדרום היה מצוין. יעדים נהדרים. חווית הביקור בטיקאל, עיר המאיה המדהימה בגואטמלה זכורה לי כאחת החוויות החזקות שלי מאז ומעולם. מזג האוויר היה מצוין, פגשתי אנשים מעניינים. מצד שני בחלק זה של הטיול אירעו שני אירועים מכוננים:
הראשון: מצלמת מינולטה המשוכללת (טרום עידן המצלמות הדיגיטאליות) שבקה חיים ממש בתחילת הטיול כך שכמעט ואין לי מזכרות מצולמות ממנו. האירוע השני: לקראת סוף הטיול בדרום כיסחתי את משקפי. המשקפיים היו בעלי מספר קטן ואני רואה סביר אך מעט מטושטש גם בלעדיהם. לא היה לי זמן להכין זוג חדש. כך נוצרה איזו שכבת טשטוש מוזרה על כל המחזה שחוויתי בצפון.
מי שמבין מבין, אין תמונות מהצפון...
בני משפחה גרו בקנדה בעיר ויניפג. זו העיר הקרה ביותר בחורף בצפון אמריקה (להוציא כמה חורים נידחים בטריטוריות הצפון מערביות) והייתה טענה שאנחנו הישראלים, לא מבינים קור מהו. בכלל מי שלא היה שם בינואר, בחורף קשה אין לו מושג מה זה קור!
המניע לשילוב שני הביקורים הוא פשוט: כי היה אפשר. עוגן היציאה והסיום של הטיול בדרום היה בקנקון. הגעתי לשם מניו יורק בכרטיס VUSA של חברת AA. בתוספת כמעט אפסית אפשר היה להוסיף טיסה מקנקון כמעט לכל מקום בארה"ב ומשם אחזור לניו יורק. ברור שבחרתי במיניאפוליס הקפואה. משם נסעתי הלוך ושוב באוטובוס לויניפג. ברור.
טוב, אז למה אלפי ק"מ באוטובוס? גם כאן הסיבה פשוטה וברורה (לפחות לי): בגלל הסרט "פארגו".
עלילת הסרט המופלא הזה מתרחשת בחורף באזור שבין מיניאפוליס לעיר פארגו בצפון דקוטה. מי שראה את הסרט מבין את דברי: הסרט נהדר הן בעלילה, הן במשחק ואותי גם כבש הנוף והמרחבים הקפואים עם התושבים שלהם, טון הדיבור. קצב החיים.
אני אוהב או לפחות אהבתי לנסוע באוטובוסים בארה"ב. נסעתי בעבר הרחוק די הרבה. זה שונה ומיוחד. שיחות מוזרות עם אנשים שמעולם לא היה לי סיכוי לראות או לדבר וברור שלא אפגוש יותר בחיי.
אז הינה ניתן לשלב כמה אירועים בנסיעה אחת. עולים על אוטובוס ממיניאפוליס לפארגו ומשם צפונה, לחצות את הגבול לויניפג לשהות שם מספר ימים ובחזרה. אראה מספיק שלג לכל ימי חיי את מה שאחמיץ בחשיכה בדרך הלוך אראה בדרך חזור.
הקור לא נתפס. המראות עם מרחבי הצבע לבן אפור השולט והשמיים הכחולים היו מדהימים. הלילות הקרים. העצירות בדיינרים נידחים שרק משאיות קפואות ואפלות חונות מולם היו בשבילי חוויה אדירה.
הגענו לפארגו. קור רצח, כולם נעלמים מהאוטובוס לתוך התחנה החמה. אני יוצא לשלג לחוש בקור העז. ואז שלב המדענות: במשפחתי הייתה אגדה לא בדיוק אורבאנית: סופר על סבא שלי, שהיה בחורף בסיביר שטען שהיה כל כך קר, שטיפת רוק קפאה עד שהגיעה לקרקע. טוב זה ניסוי שקל לשחזר. הרוק לא קפא ולא בטיח.
חוץ מחדוות המדע, טוב לי עם האוויר הצח הקפוא וחלק מהנוסעים מביטים בי מתוך התחנה החמה במבט מוזר.
מחליפים אוטובוס ונוסעים צפונה דרך גרנד פורקס. זה חורף קשה ותוצאותיו הכו באזור 4 חודשים מאוחר יותר. עם הפשרת השלגים, שיטפון עצום הכה בויניפג והטביע גם חלק ניכר מגרנד פורקס.
מעבר הגבול. כל המקומיים מחכים באוטובוס לבדיקה חפוזה ושני זרים, אני אחד מהם, יורדים לביקורת דרכונים. הנוסע השני עשה בעיות עם הניירת שלו, הטיפול בו לקח זמן ולבסוף לא הורשה להיכנס לקנדה. היה צורך לחזור עם האוטובוס מספר ק"מ לתחנה הקרובה לגבול ולהורידו שם. היות וכל הסיפור לקח זמן אז לקצינת ההגירה במעבר היה זמן פנוי לשוחח איתי. את העניינים הפורמאליים גמרנו די מהר. למרות התימהון שלה מדוע תייר יגיע לכאן בינואר. היא לא אחראית לדרך החיים של העוברים במעבר הגבול. וחתמה לי על הדרכון.
אני מניח שהשעמום של הצוות כאן במיוחד בחורף גם די מתיש והנה יש לה מישהו לדבר איתו שאינו גר במרחב שבין ויניפג בצפון וגרנד פורקס בדרום. טוב אז קצת מדברים על הא ודא במשרד החם עד שתיגמר פרוצדורת הגירוש של השני. היה נחמד ונינוח אך בסופו של דבר היינו במעבר הגבול שעה וחצי. אם לא היה הבלגן עם הטיפוס השני, זה היה הולך חלק.
הגענו לויניפג באיחור של שעה.
ויניפג עצמה עיר יפה. בחורף וגם בקיץ. יש בה מספר אתרי תיירות. בית הממשל מרשים. מוזיאונים יפים, מרכזי קניות ובילוי אני מזכיר לעצמי שאני כאן גם בעסקי הקור. הטמפרטורה סוף סוף נחשפת בפני: º 32- מעלות. גם כאן חזרתי על ניסוי הסבא ללא הצלחה לשחזר את האגדה. באזורים פתוחים יותר ויצאנו גם לשם היה קר יותר אך לא מדדתי. העיר חיה גם בטמפרטורה זו. הרבה מעברים תת קרקעיים. תחנות אוטובוס ברחובות מציינות על הדקה את לוח הזמנים של תחבורה הציבורית שמדייקת בול. פספוס עלול לגרום לקפיאת הממתינים ברחוב. חניונים עם נקודות חימום למנועי הרכב.
השהיה בעיר הייתה קצת מנוחה מהקצב עד כה.
בדרך חזרה אותו פרינציפ. הפעם מעבר הגבול לארה"ב הלך חלק. הלילה ירד וסערה החלה. עוצרים בדריידן - חור בדרך. הטמפרטורה º 34- ועם ה Wind Chill Factor (עומס חום אבל הפוך) בטח קר יותר. ניסוי סבא אחרון. לא עובד. נהג האוטובוס שקלט שיש לו חייזר ברכב (הוא כבר קלט במעבר הגבול) תופס שיחה ודווקא מתלהב מהסיפור שלי. הבן שלו אוסף מטבעות והוא שואל האם יוכל לקנות ממני מטבעות מישראל. אני מציע לו מטבעות מהארץ כשי לבנו אך הוא מתעקש לשלם לי את שווה הערך בדולרים למרות שמדובר בשניים שלושה דולרים. אחרי שלב המסחר הצעתי לו בכל זאת כמתנה עבור בנו מספר מטבעות מגואטמלה ובליז וקניתי לי ידיד לפחות עד לפארגו. הרוח מתחזקת ובתאורה הכתומה מחוץ לדיינר הכביש נראה כמכוסה בסילוני אבקת שלג וקרח. הוא מציץ בשעון, טוב הוא אומר לי הגיע הזמן לצאת מהחור הזה. את הנוסעים האחרים הוא מזרז בשפה קצת יותר עדינה.
כמו שאמרתי - תמונות אין. בזיכרון יש מראות מטושטשים ולא בגלל הרוח ואבקת הקרח. אבל החוויה. אין על החוויה. כמה שמחתי על הימים המוזרים האלה.
