חמניות וחזירים מעבר להרים

האמת שהיינו יכולות להישאר אצל קת'י וסטיב. כל כך נהנינו שם, כל כך השתלבנו, גם השכנים ביקשו שנישאר והדיר בכלל עוד לא גמור, אבל החלטנו להמשיך הלאה. מתוך חודש טיול שיש לנו יחד כבר העברנו שבועיים בניקיופ, והרגשנו שכדאי לחוות עוד קצת מבולגריה לפני שמתפצלות, ולפני שיאלי חוזרת לארץ.

שוב נכנסנו לאתר, ושוב לקחנו את הפרטים של כל מי שנראה לנו אטרקטיבי ולא רחוק מדי, ושוב כבר בטלפון השני מצאנו מארחים שנשמעו מצוינים ורצו אותנו שם! זה היה יום שישי בצהרים, ככה שהיתה לנו שבת מקסימה של פרידה מהכפר. ביום ראשון סטיב הקפיץ אותנו לוליקו טרנובו, ומשם זכינו לרצף של ארבעה טרמפים שעצרנו בדרכים, בזה אחר זה! כל עניין הטרמפים כאן מאוד מקובל ועובר בקלות ממש. הטרמפ השלישי היה זה שהעביר אותנו במעבר שיפקה. איזה נוף! מעבר הרים שחוצה את רכס הרי הבלקן, משני העברים המון ירוק, מכל הכיוונים המון אוויר, מרחיב ריאות ולב. עצרנו שם לכוס תה, אין מקום מושלם מזה. והדבש שהוספנו -; דבש תוצרת בית מהשכנים בניקיופ, מתוק וטעים וכבר מלא זכרונות. לא להאמין שרק בבוקר עוד היינו שם.

הגענו לניקולובו הרבה יותר מהר ממה שחשבנו. קבענו עם גבריאלה לערב ועכשיו רק שלוש בצהרים, אבל הנחנו שיקבלו אותנו בשמחה. נכנסנו לכפר, שנראה נטוש. הלכנו בשבילים עד שהגענו למרכז -; חנות מכולת ופאב קטנטן. בפאב ישבו האנשים שלנו -; גארי וגבריאלה, והמתנדבים האוסטרלים שלהם צ'ארלי ורוב. מבט חטוף בינינו הבהיר: ";We're not in Nikyup anymore…". גארי וגבריאלה גם הם בריטים, אבל בראש שונה לגמרי מקת'י וסטיב. גארי מקועקע ברוב גופו, יש לו צמה קטנה בזקן, רוב שיניו הקדמיות חסרות והוא לא בטוח כמה ילדים יש לו. "כל כמה שנים צץ עוד אחד", הוא אומר. גבריאלה אישה קטנטונת ורזה, קצוצת שיער ומעשנת בשרשרת, דיבורה מאופק ויש לה שני ילדים גדולים משלה, שחיים במנצ'סטר. צ'ארלי ורוב הם ילדים בני 18, חברים טובים מימי הגן שלהם, שגרים בקנברה, "העיר המשעממת בעולם" לדבריהם. הם יצאו לטיול של שנה מסביב לעולם, כמיטב המסורת האוסטרלית, אבל הגיעו לניקולובו ונשארו שם. החיבור שלהם עם גארי וגבריאלה דומה לחיבור שלנו עם קת'י וסטיב, רק שהם כמעט לא מוגבלים בזמן וכבר שלושה חודשים שהמקום הזה משמש להם בסיס והם יוצאים ממנו רק לטיולים קצרים בסביבה.

החלטנו לא לערוך השוואות ולהתמקם במקום החדש שלנו, מה שהסתבר כמשימה לא פשוטה. ידענו שהחווה מגדלת חזירים לבשר, אבל לא ידענו שהם שוחטים אותם במקום, ובמיוחד לא ידענו שהם עומדים לשחוט אחד בזמן שאנחנו שם... בניקולובו התארחנו באוהלים על הדשא, במיטות שדה נוחות להפליא. לידנו הסתובבו החזירות רוזי ובינס ומדי פעם השתכשכו בשלולית הבוץ שלהן. סרט דק היווה את הגדר המפרידה בין השטח שלהן לשלנו. רוזי ילדה לא הרבה זמן לפני שבאנו, שני חזירונים שלה נמכרו מעט אחרי הלידה, שניים נשחטו ואחד נשאר. מחר התור שלו. אני באמת לא מבינה איך אנשים עושים את זה. גם לשחוט, אבל בעיקר איך אנשים אוכלים חיות.אבל הפעם אנחנו מבקרות, וסיכמנו מראש שנעזור בגן הירק ולא נעבוד עם החזירים, וזה חלק מההיכרות שלנו עם הארץ הזאת. באותו ערב הכנו במדורה מין ירק ממולא, משהו בין קישוא לדלעת, שיצא טעים מאין כמוהו. גארי הציע לנו לתכנן על טיול בסביבה מחר בבוקר, בזמן שהם "יטפלו" בחזיר. קיבלנו את ההצעה בשמחה.

ניקולובו נמצאת באיזור מקסים. שדות ענקיים של חמניות וטבק מתפרסים עד האופק ואגם גדול ממש במרחק הליכה מהבית. שחינו וטיילנו כל הבוקר. כשחזרנו בצהריים הם כבר היו אחרי. רוב ישב ליד רוזי וליטף אותה מדי פעם, גארי הסתגר בחדר ולא יצא משם עד למחרת. זה בסדר, גבריאלה הרגיעה אותנו, הוא תמיד ככה אחרי שחיטה, זה קשה לו. אני השתדלתי להחניק את השאלה שבערה לי "אז למה לעשות את זה??". אבל זו הפרנסה שלהם וככה הם חיים. במהלך היום מצב הרוח הכללי השתפר, יאלי ואני עבדנו בגינה, אחר כך התארגנו עם כולם על ארוחת הערב, שתינו לא מעט, ובאיזשהו שלב משהו סופסוף נפתח והתחלנו כולנו לצחוק. נוצר חיבור כלשהו בינינו. למחרת העבודה המשותפת הלכה טוב. עשינו המון, קטפנו, עישבנו, בישלנו, שימרנו בואקום את מה שאפשר, חזרנו על הטריק של השקשוקה, שהפכה למנת הדגל שלנו ומצליחה בכל פעם מחדש, ובין לבין גם החלפנו חוויות טיול עם הבנים. אבל לא שרנו. התכנון המקורי היה להישאר שם שבוע, אבל אמרתי ליאלי שאני לא רואה את עצמי עושה שם שבת. יאלי, שגוויית החזיר התלויה בחדר הקירור הרתיעה אותה כל פעם מחדש, קפצה על המציאה. יאללה, הולכים. בהמשך גם היתה לה תובנה לגבי ההרגשה המוזרה שלנו שם. זה היה מעבר לשחיטה שלא היינו נוכחות בה. אצל קת'י וסטיב היתה חיות מתפרצת -; המון בעלי חיים, משהו כל הזמן מתבשל, אנשים כל הזמן שרים, גם אנחנו. כאן, רוב הזמן היה משהו קפוא באוויר. משהו שעצר אותנו. אבל אין חרטות. היתה חוויה טובה ומעניינת, היו אוסטרלים חמודים ומצחיקים, היה נוף יפהפה וגם אנשים טובים, ואפילו העזיבה המוקדמת היתה מוצלחת, בלי אי-נעימויות שחששתי מהן.

היינו שם בסך הכל ארבעה ימים, אבל הם היו ימים משמעותיים. משם תפסנו טרמפ לקרגלי ומשם הגענו באוטובוס נוראי לפלובדיב, חזרה להוסטל האהוב עלינו. בפעם הראשונה עברנו בפלובדיב ללילה אחד ולא קיבלנו רושם מיוחד, הפעם בילינו שם שבת שלמה. העיר נהדרת. יפה, מעניינת, יש בה משהו שמזכיר את צפת. התפללנו מעומק הלב, למדנו ביחד את פרשת השבוע, פגשנו את לילי מטיוואן ומייקל מפולין -; שניהם אנשים טובים ומעניינים שלא מפסיקים לדבר. קיבלנו אימון טוב בלדעת איך ומתי לחתוך שיחה... בראשון בבוקר יצאנו לעוד טיול קצר לאנדרטת החייל הרוסי ועלינו על האוטובוס לסופיה. לילה אחרון ביחד, יאלי חוזרת מחר הביתה, אלוהים יודע לאן אני ממשיכה...